החלטה
כנגד הנתבעים הוגשה תביעה כספית בסדר דין מקוצר בסך של 256,605 ₪.
על פי כתב התביעה, ניהל נתבע 1 (להלן: "החייב") חשבון אצל התובע, במסגרתו העמיד התובע לחייב מסגרת אשראי בסך של 40,000 ₪ והלוואה בסכום של 280,000 ₪ מיום 23/6/11 (להלן: "ההלוואה"). הנתבע חרג ממסגרת האשראי ולא פרע את תשלומי ההלוואה במועדם, ונותרה יתרת חוב בלתי מסולקת בגובה סכום התביעה. נתבע 2 (להלן: "הערב"), בנו של החייב, ערב לפירעון ההלוואה.
הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, נתמכת בתצהירים מטעם החייב והערב. במסגרת הדיון שהתקיים בבקשת רשות להתגונן, ביקשה ב"כ הנתבעים להגיש תצהירים משלימים שהוכנו לאחר קבלת מסמכים מהתובע, בקשה שבית המשפט נעתר לה.
הנתבעים נחקרו על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב, מכאן ההחלטה.
ההלכה היא שבבחינת רשות להתגונן, די אם הנתבע מראה הגנה לכאורה. אין בודקים כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 676). למבקש תינתן רשות להגן אם תצהירו, שלא התמוטט בחקירתו הנגדית, מגלה הגנה דחוקה בפני התובענה, אולם בקשת רשות להתגונן המבוססת על הגנת בדים ו/או שההגנה לא פורטה כנדרש, תידחה.
כאמור, הנתבעים הגישו שני תצהירים, תצהיר ראשון עת הוגשה הבקשה למתן רשות להגן ותצהיר שני בפתיחת הדיון בבקשה. לטענת הנתבעים, התצהיר השני משלים את טענות הנתבעים שנטענו בתצהיר הראשון.
בתחילה אסיר מהדרך טענה שהעלו הנתבעים גם יחד, לעניין גילוי מסמכים. בתצהיר הראשון טענו הנתבעים כי לא גולו להם מסמכים ולא פורטו פרטים. הועלו טענות בדבר אי מתן פרטים בכתב התביעה לעניין ההלוואה ואי צירוף מסמכים המצביעים על איך נוצר החוב ומסמכי הלוואות שנפרעו, ועוד כהנה וכהנה. בתצהיר המשלים, שהוגש לאחר קבלת מסמכים מהתובע, צומצמה הטענה לפירוט תשלומים, פיגורים בהלוואה ותקבולים.
בעניין זה, מיותר לומר, שעסקינן בהליך בסדר דין מקוצר, והדרישה שנקבעה בסעיפים 202 ו- 203 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 היא, שאין צורך שהראיות בכתב ייתמכו בכל רכיבי התביעה לכל פרטיהם. נקבע בהלכה הפסוקה כי מדובר בדרישה מינימאלית, די בצירוף הסכמים ופירוט היתרה הסופית ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו שיפרטו כיצד הוא חישב את סכום התביעה.
להשלמת התמונה אומר, שהצדדים אינם חלוקים ביניהם, שהתובע המציא לידי ב"כ הנתבעים, תדפיסי חשבון בנק החל מיום פתיחת החשבון ועד ליום התביעה. תדפיסי חשבון הבנק משקפים את כל הפעולות שבוצעו בחשבון, תשלומים שבוצעו לטובת הלוואות, תקבולים שנכנסו לחשבון, ואיך נוצרה יתרת החוב, על כן, אני קובעת, כי אין ממש בטענת הנתבעים בתצהיר המשלים, כי אין בידם פרטים לגבי תשלומים, תקבולים ופיגורים בהלוואות. אי לכך, אני דוחה את הטענה לעניין גילוי המסמכים.
לגרסת החייב, העולה מכתבי הטענות והחקירה הנגדית, הוא נטל הלוואה בסך של 220,000 ₪ ולא של 280,000 ₪. הלוואה שכנגדה הועמד כביטחון להחזר ההלוואה, טרקטור שרכש בשווי של 300,000 ₪, שמימושו במסגרת הליכי הוצאה לפועל בסך של 216,000 ₪, היה בו כדי לפרוע את מלוא סכום ההלוואה ואת יתרת החוב בחשבון.
על פי התצהיר המשלים, מאשר החייב כי התובע העמיד לו בחשבון הבנק הלוואה על סך 280,000 ₪ (סעיף 5 לתצהיר).
החייב מתייחס בתצהירו המשלים, גם להעמדת הלוואה נוספת בחשבון באותו היום 23/6/11 על סך 75,000 ₪. מסגרת הדיון היא המסגרת שנטענה בכתב התביעה. בכתב התביעה אין דבר לעניין ההלוואה הנוספת הנטענת ע"י החייב בסך של 75,000 ₪ והחייב לא נדרש לה בכתב התביעה, על כן, לטענות החייב, כי לא קיבל את ההלוואה, שהלוואה לא נזכרת בכתב התביעה ולא ברור לו מדוע הועמדו לו באותו יום שתי הלוואות, אין מקום בדיון זה והיא נדחית.
עם זאת ולמעין שהנייר לא ייצא חסר, עיון בפעולות שנעשו בחשבון החייב בימים 23 ו- 24 לחודש יוני 2011 (מש/2) מעלה את הדברים הבאים:
ביום 23/6/11 זוכה חשבון החייב בשתי הלוואות, האחת בסך 280,000 ₪ נשוא התביעה, השנייה בסך 75,000 ש"ח. עוד באותו היום נפרעו שתי הלוואות בחשבון החייב, האחת בסך של 49,063.32 ₪ והשנייה בסך של 91,173.92 ₪. ביום 24/6/11 נמשך סכום בסך של 250,000 ₪, במזומן. אין ספק בעיני, כי פעולות אלו שבוצעו בחשבון החייב, נוכח סוג הפעולות, גובה הסכומים ומועד ביצוע הפעולות, נעשו בידיעתו המלאה של החייב ובהרשאתו, שהרי לא סביר, שהמתין עד הגשת התביעה כנגדו, כדי לטעון שלא ידע על פעולות אלו, ולא ידע מהו מקור הכספים שמשך בסך של 250,000 ₪, יום למחרת זיכוי חשבונו בכספי ההלוואות.
במהלך החקירה הנגדית שנערכה לחייב, העיד בתחילה החייב ,כי החתימות על גבי מסמך ההלוואה אינן שלו, אך חזר בו מטענה זו בהמשך החקירה ואישר שכל החתימות על גבי מסמך ההלוואה הן חתימות שלו (ע' שורות 13-16 לפרוטוקול).
החייב מודה כאמור בתצהיר המשלים שהתובע העמיד לזכותו הלוואה בסכום של 280,000 ₪, אך חוזר ואומר בעדותו שלקח הלוואה על סך 220,000 ₪. הפכתי בטענה ולא מצאתי בה כל ממש. החייב מודה שחתם על הסכם הלוואה בסך של 280,000 ₪, הוא גם מודה שהתובע זיכה את חשבונו בסכום ההלוואה בסך של 280,000 ₪. מהתדפיס עולה שהחייב פרע מסכום ההלוואה הלוואות קיימות ומשך במזומן סכום של 250,000 ₪. תחת נסיבות אלה, אני קובעת שהטענה הנטענת בדבר הלוואה בסך של 220,000 ₪, היא טענה מופרכת, ללא כל יסוד ודינה להידחות על הסף.
זאת ועוד, לטענת החייב, כשנשאל במהלך החקירה הנגדית, למה היה צריך את כספי ההלוואה, השיב: "אני לא הייתי צריך, הם הציעו לי". לאחר מכן העיד, כי כספי ההלוואה שימשו אותו לרכישת טרקטור, יד שניה, בסך של 300,000 ₪, מאדם שגר בדרום הארץ, שנמכר במסגרת ההוצאה לפועל. מנגד, הציג ב"כ התובע לחייב במסגרת החקירה, רישיון של הטרקטור שהוגש וסומן מש/3, לפיו נמצא כי הבעלות על הטרקטור רשומה על שם החייב לפחות משנת 2008, וזכויות החייב שועבדו לטובת התובע ביום 23/7/08 כעולה מ- מש/4. כך שאין כל שחר לטענה שכספי ההלוואה שימשו לרכישת טרקטור. למען השלמת התמונה אציין שעל פי כתב ההתחייבות, מטרת ההלוואה הינה לרכישת אדמה.
נוכח האמור לעיל, אני מוצאת כי בגרסת החייב, לעניין סכום ההלוואה, קיימות סתירות פנימיות ותשתית ראייתית, המפריכות על פניה את טענות החייב, משכך, וכאמור לעיל, נדחית הטענה.
באשר לטענה, שמימוש הטרקטור ששועבד לטובת התובע להבטחת חיובי החייב, היה די כדי לסלק את מלוא סכום התביעה, לחילופין, כספי המימוש היו אמורים לסלק את ההלוואה ולא את יתרת החוב או הלוואות אחרות.